סיכום

בעבודה הזו בדקתי האם יש תבנית מסויימת לראיונות עם הורים שכולים במלחמה. מצאתי שיש פחות או יותר 2 סוגי תבניות לכתבות וראיונות. אחד בצורה של פנים אל פנים באולפן עצמו, ויש שאלות שמנחות את הראיון. הצורה השניה היא יותר בצורה של "סרט"- רואים את התנהלות המשפחה, איך מתמודדים/ לא מתמודדים עם השכול שנמצא בבית וזה יותר בצורה של לספר את הסיפור ולא שאלות ותשובות. בנוסף מצאתי שיש מאוד רגישות והכלה מהמראיין כלפי המשפחה השכולה, הם מדברים ברוגע ומראים השתתפות בצער. עוד משהו שמצאתי וחשבתי שזה יהיה להפך זה שלא תמיד יש מסר לעם ישראל, מנקודת מבט שלי, בתור צופה מהבית זה מה שאני רוצה לשמוע, את החיזוק מתוך המשבר ולכן חושבת שצריך להיות יותר מודעות לכך. 

דעתי על מה שמצאתי היא מה שציפתי למצוא, זה נושא מאוד מסובך וכאוב ואני שמחה לראות שיש רגישות לנושא ורגישות להורים השכולים. 

החקר מצד אחד תואם את מה שכתוב במאמרים ומצד שני לא, לפי המאמר הראשון נכתב שיש בשנים האחרונות יותר ויותר מודעות לשכול, החינוך הזה לחיי גבורה ומסירות נפש של חיילים צומח כל הזמן ומגביר את המודעות לשכול בעקבות כך. במאמר השני נכתב שהחברה הישראלית גם מנוסה בשכול ויודעת איך להתמודד עם זה אך מצד שני גם יודעת מאוד איך להתרחק ממשפחות שכולות כי אנשים ל א יודעים איך לגשת לנושא הזה. בנוסף כתוב במאמר, לאחר סקר, שלתקשורת יש השפעה מאוד גדולה על הנושא הזה, לכן אם התקשורת מתייחסת בכבוד, ברוגע בהקשבה והכלה ולא בזלזול וכ'ו זה משפיע גם על החברה הישראלית. 

הכלים והמיומנויות התקשורתיות שלמדתי במהלך העבודה הם להסתכל על ראיונות וכתבות בצורה מבקרת וחוקרת, הכרתי את ערוצי החדשות וחקרתי אותם ומצאתי גם הבדלים בסגנון הראיונות שלהם.

מה שלמדתי על התקשורת היא שלתקשורת יש מקום מאוד גדול בחברה, היא משפיעה בכל דבר שאומרת ומראה, הטובים והרעים. מתפקידה של התקשורת להראות לנו מה קורה בארץ, לשתף אותנו במקרה הזה בסיפורי גבורה, אנשים צמאים לזה ורוצים לשמוע וזה נעשה ע"י התקשורת. 

הכלים והמיומנויות האזרחיות שרכשתי במהלך העבודה הם הכרה באוכלוסייה הנקראת משפחות שכולות, זה עולם שלם מורכב וכואב שצריך לתת לו מקום ולכבד אותו. למדתי גם מהו חופש ביטוי, נותנים למשפחות לדבר ולהגיד את כל מה שעל ליבם, גם עם זה איזשהו מסר לעם ישראל וגם אם זה ביקורת על משהו מסויים, נותנים להם מקום. 

דילמה:

הדילמה שלי היא האם אני בתור אזרחית במדינת ישראל צריכה לתת למשפחות שכולות יחס מיוחד או שאני שצריכה להתייחס כרגיל כמו שמתייחסים לכלל האוכלוסיה? 

מצד אחד- כן, המשפחות השכולות האלה הקריבו את בנם למען עם ישראל, למען זה שניחיה פה. מגיע להם יותר יחס מכבד ומכיל. שיותר נשים לב אליהם וניתן לשכול שלהם יותר מקום.

הרווח- יהיה יותר מודעות לזה, המשפחות ירגישו יותר עטופות ומחובקות ויהיו יותר מחוזקות בזכות עם ישראל.

הפסד- ככה אנחנו ממש נותנים מקום לשכול, אם כל הזמן מזכירים אותו אי אפשר להמשיך לחיות מרוב שזה כל כך קשה וכואב. לפעמים צריך לדעת גם לשחרר ולהמשיך בחיים, בסוף המשפחות האלו חוות את השכול יום יום אך אם ניתן לזה יותר מקום ממה שזה זה עלול לפגוע בהם.

מצד שני- לא, אנחנו צריכים להתייחס למשפחות האלה כרגיל, לתת להם הרגשה שהחיים ממשיכים, הבן שנפל רוצה שנמשיך בחיים, בשביל זה הוא נפל, כדי שנחיה פה אם כל הזמן נהיה עסוקים בשכול החיים לא ימשיכו ונהיה שקועים בכאב לנצח. 

רווח- החיים יהיו שמחים, נעשה את מה שהבן שנפל רצה שנעשה, פשוט להמשיך בחיים. המשפחות השכולות לא ישכחו מזה אבל היחס שלנו או כביכול הריחוק מזה יכול לעזור להמשיך את החיים בשמחה. 

הפסד- יש משפחות שדווקא ההתעניינות והיחס 'האחר' זה מה שעוזר להם, מה שעוטף אותם ומה שיעזור להם להתמודד עם השכול ואם לא יתייחסו אליהם בכלל זה עלול לפגוע בהם ויריגישו כך יותר את הכאב שהם לא עטופים ומחובקים.

ההכרעה שלי בדילמה הנ"ל היא שאני צריכה לתת יחס רגיש, מכבד ומכיל למשפחות השכולות כיוון שהמשפחות האלו חינכו את הבן שלהם לגבורה, למסירות נפש ובסוף גם שילמו על זה בחייו ואנחנו חייבים להם את התודה הזאת. זה יכול להתבטא בכל מיני דרכים. אם זה לעטוף אותם, לשאול לשלומם ולהתייחס ברגישות יתר אליהם. המשפחות האלו עברו אירוע שאי אפשר להבין אותו ולכן אנחנו חייבים להתייחס אליהם כמה שאפשר ולא להכחיש את המצב כי הם חווים אותו כל רגע כל הזמן. החיבוק, הרגישות והמילים החמות זה מה שעוזר לדעתי להתמודד, שאתה מרגיש שכל עם ישראל סביבך ואיתך בסיטואציה הזו. עכשיו במלחמה השכול הוא של כלל עם ישראל אין מישהו שלא מכיר מישהו שנפל במלחמה, אם זה מעגל ראשון או קצת יותר רחב, שכנים חבר של חבר וכו.. המעגל הזה לא נגמר וניהינו עם שכול ולכן חלק מהתמודדות עם זה צריכה לבוא לידי ביטוי באחדות גדולה וחיבוק ענק של כל עם ישראל.